<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער א'</h1>
<h2>דף כט.</h2>
בעלי דינין הבאים לפני הדיינים, יש לדיינים לחקור ולשאול למלוה מאיזה ענין הוא חייב לך מנה שאתה תובע (פירוש) [פרש] הדברים. וכן הטוען שפרע צריך שיפרש במה ובאיזה ענין, שמא טועה בדעתו ויבוא לישבע על שקר. וכן [כתב] ר"ם פ"ו של טוען ונטען. ורמב"ן שאלו לו והודה בזה.
<h2>דף מא:</h2>
אע"פ שהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים, אם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים בין שאמר בשעת הלואה בין שאמר לאחר הלואה. כן [כתב] ר"ם פט"ו דמלוה, [וכן איתא] פרק שבועת הדיינים. והיכא שהשיב הלוה למלוה "אין רצוני לפרוע בעדים כי טורח הוא לי", מחוייב לפרוע בעדים עבד לוה וגו', ר"י ן' מיגש סובר כן. והרמב"ן סובר דדוקא אם קבל לוה אבל אם לא קבל לא, דאדרבה נאמר כי המלוה דעתו לכפור, כי שמא יפרע הלוה ולא יזדמנו לו עדים. והרשב"א [כתב], בהלואה אפילו א"ל לא אפרעך בעדים שלא קבל דברי מלוה, מחויב לפרוע בעדים משום עבד לוה וגו'. אבל בפקדון אם א"ל אל תפרעני אלא בעדים ואין רצונו לקבל דבריו הדין עם הנפקד ואם יטעון החזרתי נאמן. והיכא שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים וקבל הלוה כן, אבל טוען פרעתי לפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים או מתו נאמן ונשבע היסת, ר"ם פט"ו, כי כן מצא בגוילין. ורי"ף והגאונים פרק שבועת הדיינים [כתבו] אינו נאמן, הפך ר"ם. ובה"ג כתב נאמן ובשבועה. ורמב"ן [כתב], דאם כן דנאמן כר"ם, מה יועיל לו תנאי אל תפרעני אלא בעדים. ואם אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר פרעתיך בפני אחרים והלכו למדינת הים אינו נאמן כרבא. אבל אי איתנהו הני תרי סהדי אחריני דפרע באנפייהו לא אמר רבא אינן נאמנין. וכן ר"ם ור"ח, ולא כן רי"ף [שכתב] דאם הביא עדים אחרים אינו נאמן. והיכא שבא הלוה ותובע אותו כשפרע על מלוה בפני עדים אחרים, ולא הועילה לו עדותם, וכן כשכתב בשטר בשני עדים כשרים ופרע הלוה, וכפר מלוה, ויש עדים שפרעו, ולא הועילו קודם פרעון מחמת שהאמינו למלוה בהם, ואחר פרעון פעם שניה תובע ממנו שלקח מה שלא היה מחוייב, אלו העדים (בפני מי) שפרע [בפניהם] יוכל להועיל בם או לא. י"א דאינו חוזר וגובה על פיהם, שכיון שפסל כל עדות פרעון, אפילו אחר פרעון נמי פסלם, ר"י ן' מיגש. וי"א דדוקא קודם פרעון פסלם אבל אחר פרעון לא ויכולין להעיד. ור"ם כרבו ן' מיגש, דא"כ [שהם] נאמנים ויחזיר מה שלקח, הפוכי מטרתא למה לי, פט"ו. והראב"ד [כתב] דדוקא אם אמר בשטר "נאמנות כשני עדים כשרים לעולם", הוא דאין חוזר מה שתובע לוה ממנו בשקר, אבל אם לא כתב "נאמן לעולם" יוכל לחזור ולתבוע לוה על פי עדים אלו. וזו דלא כר"י ן' מיגש. וכולם סוברים דאם כתב לשון זה, שהוא לעולם, דאין לוה יכול לתבוע שפרעו בפניהם, דלעולם פסלם, אפילו לאחר פרעון. והיכא שאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, או שאמר נאמן עלי כשני עדים כשרים, שפסולין לעדות זו לומר פרעתי בפניהם כרי"ף לעיל, כתב הוא ז"ל, דוקא האי דפסילי לפרעון, אבל אם מעידים "בפנינו הודה המלוה שפרעו" כשרים, דהא לא פסל עדים רק לגבי פרעון, אבל לגבי הודאה לא. והר"ז [כתב], דאפילו להודאה נמי פסלם. והרמב"ן חילק, דהיכא דאמר "מהימנית כבי תרי", אפילו אתו עידי הודאה שבפניהם הודה שנפרע והלה אומר "לא הודיתי" נאמן. אבל באומר "אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני", ואתו אחריני ואמר בפנינו הודה, נאמנים, שלא פסל העדים האחרים רק לגבי פרעון. וכשמאמינו כשני עדים כשרים אצ"ל שיש תקנה בקריעת השטר, אלא אפילו הוא מודה ומעיד זה המלוה על עצמו שביטל לכל שטר שיש לו על פלוני מהני. כן [כתב] הר"ם פט"ו. האמינו כשנים, והביא שלשה שפרעו, אינם נאמנים, דמאה כתרי ותרי כמאה, זולתי אם התנה בשלשה שאם הביא ד' נאמנים, שירד לדעות. וכל זה פרק שבועת הדיינים [מ"ב ע"א]. וגם למעלה בשער ו' דרך א כתבתי זה באות אל"ף.
מי שתובע לחבירו מנה שהלוהו ואמר להד"ם והביא עדים שלוה ופרע, כיון שאמר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי. וגבי מבני חרי, וממשעבדי לא דלקוחות אמרי אנן אעדים סמכינן, ואיתיה פרק שבועת הדיינים. ודוקא שבאו עדים שלוה [ופרע. אבל אם טען לא לויתי] ואחר כך טען לויתי ופרעתי [נאמן], דמיגו דיכיל למיקם בטענתו ראשונה, דאין כאן מי יכחישנו, ולא הוחזק כפרן על עצמו כדאיתא ריש מציעא [ד' ע"א] מה לפיו שכן לא הוחזק כפרן. וכן [כתב] ה"ר יונה גבי חוזר וטוען, וכן [כתב] הרשב"א גם כן, ור"ם פ"ו של טוען.
מי שתובע מנה מחבירו, ואמר שפרעו בפני פלוני ופלוני, ובאו עדים ואמרו להד"ם, פרק שבועת הדיינים [מ"א ע"ב] פסק רבא דכל מילתא דלא רמיא עליה וכו' ונאמן, שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים, דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים, ואמר "בעדים" לאו אדעתיה. ור"ם [כתב] כן רק שפירש "ולאו אדעתייהו דעדים". והם שכחו, אבל לוה בפניהם ופרע. התובע מנה מחבירו וא"ל פרעתיך בפני פלוני, א"ל מלוה יבואו פלוני ופלוני ויעידו, אפילו לא באו אותם עדים, ואפילו אמרו לא היו וכו', נאמן, ר"ם פ"ו, ואיתיה פרק גט פשוט [ק"ע ע"א] גבי רבי יצחק הוה מסיק זוזי בר' אבא וכו'.
והיכא דהוחזק כפרן [כתבו] רש"י ורב סעדיה שנשבע תובע ונוטל. והר"ז [כתב] דאינו מן הנשבעין ונוטלין המנויים במשנה ונוטל שלא בשבועה, וכן [כתב] הרשב"א. מי שהודה בב"ד שמחוייב במנה, ואחר כך חזר וטען נזכרתי שכבר פרעתיו והרי עדים, עושין על פיהם, ר"ם פ"ז דטוען. והרשב"א [וכן] גם רבו ן' מיגש דאין עדים מועילים, וראיה מפרק הדיינים דההוא דכפר ובאו עדים שלוה ופרע ואמרו שם שנסמוך עליהן וכיון שאמר להד"ם כאילו אמר לא פרעתי, הרי שאין עדים מועילים. ואבא מרי ז"ל [אמר] דהתם מכחישין דבריו, והכא אין מכחישין אותו כלל.
<h2>דף מה.</h2>
מי ששכר פועלים ואמר לחנוני לפורעם, פועלים אומרים לא קבלנו, חנוני אומר פרעתי, זה נשבע ואלו נשבעין, וגובין מבעל הבית. וכל שבעל הבית לא א"ל לחנוני תן להם בעדים אינו יכול לדחותו לומר היה לך לפורעו בעדים. וכן כל כיוצא בזה. מדחזינן הכא דנשבע ונוטל ולא טעין אותה טענה. ודין זה פרק כל הנשבעין ונוטלין. ומה שאמרו בכתובות [פ"ה ע"א] שאומר לו לתקוני שדרתיך וכו', כשהזכיר לו תנם בעדים. ר"ם פ"א הלכות שלוחין ושותפין. וחנוני על פנקסו אינו רק בענין הנזכר, לא בכותב על פנקסו פלוני חייב לי, דבהא אינו נשבע ונוטל. וכן המזכיר המשנה לא באומר פלוני וכו' פרק כל הנשבעין. ותלמוד מזה כי מי שנותן לראובן מנה במאמר שמעון, וכופר ראובן, אין שמעון יכול לטעון תן לי... מודה לראובן שקבל, אם לא איני נותן. ושבועה זו דפועלים וחנוני נשבעין אלו לפני אלו כי היכי דליכספו, פרק אלו הן הנשבעין [מ"ז ע"ב]. ואם אין שם פועלים לא הפסיד חנוני, אלא נשבע ונוטל, כי הוא מזומן לישבע בפניהם אם יביאם. וכן נמי אם מת חנוני.
